<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ח:</h2>
אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין. ועושה אשה תכשיטיה במועד. וכוחלת וגודלת ופוקסת ונוטלת את שערה ואת ציפורניה ומעברת איזמל על פניה של מטה. ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכלב, בשטיר בל[עז].
<h2>דף י.</h2>
משום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר לגלח ציפורניו בחולו של מועד, והוא הדין לתקנם בברזילים. ותניא מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה בחולו של מועד. ופרקמטיא האבד שרי.
<h2>דף יא.</h2>
הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשתברו מתקנן במועד, ובלבד אם לא כיון את מלאכתו במועד. כבשין שהוא יכול לאכול במועד כובשן, ואם אינו יכול לאכול אינו כובשן. והני מילי בשאינן אבודין, אבל אבודין אם לא כובשן מותר. כוורא סמוך למיסרחיה מעלי לרפואה. כוורא טוויה באחוה, מלח. אסקוה באבוה, מים. מיכלי בבריה, ציר. משתא עלויה אבוה, מים. כוורא תחלי וחלב, ליטעון גופא ולא ליטען פוריא, כלומר לא ישן אחריהם לאלתר. וישתה אחריהם מים, ולא יין, ואם אין לו מים ישתה יין ולא שכר.
<h2>דף יב.</h2>
וגוים המקבלין מלאכת ישראל בקיבולת בין בתוך התחום בין חוץ לתחום אסור בחולו של מועד. וישראל (ש)נותן במועד בקיבולת לעשות לאחר המועד אבל לא במועד. כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה.
ומי שהיה יינו בתוך הבור ואירע לו אבל או אונס אחר ולא גמרו עד המועד זולף כדרכו וגו[מר] במועד דברי ר' יוסי, ואמר רב יוסף הלכה כר' יוסי. ולטוח חביות ליין ולשכר מותר, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, דבעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למישע חביתא במועד לצורך שכר, אמר ליה הלכה כר' יוסי דכל דבר האבוד שרי, ומסקנא (דחמרא) [דשיכרא] נמי. ובמקומינו כל יהודי שיודע שיש לו יין ויש לו חביות לתקן ואינו מתקן לפני המועד ודאי כיון (ד)מלאכתו במועד אסור, אבל ישראל שאינו יודע שיש לו יין במועד ואירע שנתנו לו או שקנה מותר לתקנו במועד דהא לא כיון דלא ידע.
<h2>דף יב:</h2>
טוחנין קמח לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר מותר. קוצצין עצים לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר מותר. מטילין שכר לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור, ואם היטיל והותיר מותר. ואע"פ שיש לו שכר ישן, הערים ושותה מן החדש מותר. מי שאין לו מה יאכל עושה מלאכה כדי חייו בחולו של מועד.
<h2>דף יג.</h2>
אין מפנין מבית לבית בחולו של מועד משום טרחא. ירושלמי אין יוצאין מדירה נאה לדירה נאה ומדירה כעורה לדירה כעורה ולא מדירה נאה לדירה כעורה ולא מדירה כעורה לדירה נאה, ובתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה, ששמחה הוא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו. אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר ולא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מן בזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי, ערב לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו.
<h2>דף יג:</h2>
(ואין) [ואלו] מגלחין במועד. הבא מן השבייה וממדינת הים ומבית האסורין, והמנודה שהיתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והיתיר, והנזיר והמצורע מטומאה לטהרה. ושאר כל אדם אסור. וקטן מותר לגלחו במועד, בין שנולד במועד בין שנולד מעיקרא. וכל אלו שמגלחין מכבסין. ומכבסין נמי מטפחות ספרים ומטפחות ידים ומטפחות הספוג וכל העולין מטומאה לטהרה. ונדה שאין לה להחליף מכבסת. ומי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו. ובגדי קטנים, (נמי) [כמי] שאין לו אלא חלוק אחד. בירושלמי. ומטפחת ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים ולא במי משרה, אלא בנתר ובורית מפני הכבוד. וכל אלו שמגלחין ומכבסין, בשלא היה להם פנאי לכבס ולגלח בערב הרגל, אבל היה להם פנאי אסור.
<h2>דף טו:</h2>
אבל המהלך בדרך מותר בנעילת הסנדל, וכיון שהגיע לעיר חולץ. אבל אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך אפילו כל שהוא אסור, ואם להעביר את הזוהמא מיניה שרי.
<h2>דף יז:</h2>
ואבל מותר ליטול צפורניו. ותכפוהו אבליו והכביד שערו מגלחו במועד ולא במספריים, ומכבס כסותו במים ולא בחול ולא בנתר.
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבין במועד. קידושי נשים גיטין ושוברין דייתיקאות ומתנות ופרוסבולין ואיגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי ברורין ופיסקי דינין ואיגרות של רשות שטרי רשוותא חובות שחייבין לו, כל אלו דברים יאבדו. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות ואין מגיהין ספרים, ואם אין לו מה יאכל כותבין ספרים תפילין ומזוזות ומוכר כדי פרנסתו.
<h2>דף יט:</h2>
הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה. ומהו גזירת שבעה, רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המיטה וכפיית המיטה, ואסור במלאכה וגיהוץ ותיספורת, חייב בקריעה מעומד, וחייב בעטיפת הראש עד השפם, ואינו מניח תפילין ביום הראשון ומיום שיני ואילך מניח ואם באו פנים חדשות חולץ, ואסור בשאילת שלום ובדברי תורה, ושבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה יוצא ואינו יושב במקומו וכן שלישית, ורביעית יושב במקומו ואינו מדבר. וכן אם קברו שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה, דאמר ליה רב כהנא לרבינא הילכתא מאי אמר ליה אפילו יום אחד אפילו שעה אחת. ואם קברו שבעה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שלשים. ומהו גזירת שלשים גיהוץ ותיספורת, אבל שאר, שבעה ימים ותו לא. הילכ[ך] קברו שבעה ימים קודם [לרגל] מותר ביום שבעה שהוא ערב הרגל לגלח ולהחליף בגדים ה[מ]גוהצין היוצאין מתחת המכבש פריש' בל[עז] וכלים המתלבנין. ואם חל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, מגלח בערב שבת, וכל שכן אם עברו יותר משמנה ימים שמגלח בערב שבת שהוא ערב הרגל, ואם לא גילח ערב הרגל מגלח אחר הרגל, והרי הוא כשאר כל אדם ליישב במקומו ולדבר עם כל אדם. והיכא דקברו שעה אחת קודם הרגל גזירת שבעה בטלה וא"צ ליישב אחר הרגל שבעה ימים, ומיהו אסור ברחיצה [ו]בכל הני דלעיל דאסירי לאבל בתוך שבעה עד הערב שיעמדו מנחמים מאצלו דהיינו בתפילת המנחה שהתפללו עמו וילכו להם דפסק אבילותו. ואם רוצה אח"כ להשתטף עצמו בין בחמין בין בצונן מותר לכבוד יו"ט, ואם לא רחץ שלא היה לו פנאי או מקום יחליף בגדים ולא מגוהצים כי גזירת ל' [לא] בטיל, אבל לרחוץ מותר, דאמר רב אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו ביום השביעי מותר ברחיצה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. ואמר רב הונא הכל מודים כשחל שלישי שלו ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, דאע"ג דאמר אבא שאול מקצת היום ככולו בשביעי, בשלישי לא אמרינן מקצת היום ככולו. הילכך נראה לי דלערב דעמדו מנחמים מאצלו מותר לרחוץ שהרי כלה אבילותו, ואפילו להחליף (שאין) מגוהצין יכול דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן, ועוד דלא אמרו גיהוץ אלא בכלים חדשים לבנים. ושאינן מגוהצין אפילו בתוך שבעה ימי אבילות יכול להחליף, כדתניא [כ"ד.] אבל כל שבעה אם בא להחליף מחליף וקורע ובשבת מחליף [ו]אינו קורע. ואם לא רחץ ערב הרגל רוחץ בחולו של מועד שהרי הרגל הפסיק בכניסתו גזירת שבעה לגמרי. והרגל עולה למניין שלשים ומונה אחר הרגל ט"ו ומגלח, וכל גזירת שלשים עליו באותן ט"ו יום שלאחר הרגל. וכן אם קברו בתחילת הרגל [כ'.] מונה שבעה ימי אבילות אחר הרגל וכל גזירת שבעה עליו, חוץ מזה שמלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין מלאכה בצינעה, משא"כ באבילות דלפני הרגל, וימי הרגל עולין למניין שלשים. ויום טוב האחרון עולה למניין שבעה אם קברו בו, ומונה אחר הרגל ששה ימים ולא יותר, משום דיו"ט האחרון מדרבנן ואבילות יום הראשון דאורייתא [דכתיב] ואחריתה כיום מר ולא דחי דרבנן דאורייתא, ומיהו בפרהסיא לא נהיג אבילות שלא יזלזלו בו.
מצאתי הרב ר' שמואל הלוי מווירמישא עמד מאבילתו ערב יו"ט מבעוד יום ולא התפללו שם מנחה. וטעם הרב מפי הגאון אביו רבינו רבי יצחק הלוי, מפני שיו"ט מפסיק ומבטל גזירת שבעה ועומד מאבילתו מבעוד יום. ולא נהירא לי, דרחיצה אינה גזירת שלשים אלא גזירת שבעה [ואפי"ה אסורה עד הערב] כדפרישית לעיל. ואני ראיתי בימי הזקנים שנקברה אשתו של אברהם בערב הפסח והתפללו שם מנחה ועמד והלך לבית הכנסת. וגם לא אמרו עליה צידוק הדין, כי אמרו יום שחיטה [הוא ויום הלל הוא שהיו אומרים הלל על השחיטה]. ובשאר ימי ניסן מצדיקין, ולא מספידין אלא על חכם (הוא ויום הלל הוא שהיו אומרים הלל על השחיטה), וכן מצאתי במעשה המכירי בג' בניסן נפטר קטן במגנצא ואמרו עליו צידוק הדין.
<h2>דף כ:</h2>
ושמועה רחוקה דלאחר שלשים אינה נוהגת אלא יום אחד, ומקצת היום ככולו, כדאמר רב[י חייא] חלוץ לי מנעליי והולך אחרי כליי לבית המרחץ ואמר שמע מינה תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד וש"מ מקצת היום ככולו. והשומע שמועה ביום שלשים בחול יושב שבעה, כי שמועה קרובה היא. והשומע ביום שלשים בשבת, למחר הוי שמועה רחוקה ואינו יושב אלא יום אחד. וכן אם שמע ברגל, ולמוצאי הרגל היא רחוקה שעברו שלשים יום אינו יושב אלא יום אחד.
מעשה אירע ברינשפורק, שבחור מפרגא, היה שם, ומת לו מת בפרגא למחרת יום הכיפורים, ולא שמע עד ה' ימים למרחשון, והורה הרב רבי יצחק ופטרו לגמרי בין מז' בין מל'. וראייתו מיהא דאמרינן במועד קטן [כ"ד:] ערב ראש השנה ויום הכיפורים הרי כאן י"ד, ומנה לו (ה') [ד'] ימים שבין יוה"כ לסוכות וסוכות שבעה ימים ועצרת י"ד ואילו ה' של מרחשון, הרי עושה שמועה רחוקה. ואומר [אני] כי שגגת (תלמיד) [תלמוד] שגה הרב, (ומיניה) [ומניה] לא מנינן יום אחד של מועד לחשבון ז' אלא (דחל) [בחל] אבילות קודם הרגל כדאמר ערב ראש השנה הרי כאן י"ד, אבל אם לא שמע עד לאחר ראש השנה לא חשבינן ראש השנה בז'. ועוד דאמרינן [כ':] שמע שמועה בשבת ולמחר נעשה שמועה רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד, וכן שמע שמועה ברגל ולאחר הרגל נעשית לו רחוקה אין נוהג אלא יום אחד, ורגל דומיא דשבת מה שבת אינו נחשב אלא יום אחד אף רגל דלפני שמועה אינו נחשב אלא יום אחד, כי שמועה כיום קבורה מה יום קבורה חל עליו גזירת שבעה ושלשים אף יום שמועה. ותו לא מידי.
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן. והן אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו הבתולה, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, כבר פירשתי בזה הספר [בסי' ט"ז]. ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה ועם אביו ועם אמו ועם אחיו ועם אחותו בפניהם, אבל בחוץ לא, כדאמר ליה רב לחייא בריה באפה נהוג אבילות בלא אפה לא תנהוג. וכהן מתאבל בין על אחותו בתולה בין על אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, [אבל] כהן אין מיטמא לאחותו ארוסה בתולה, אנוסה מפותה אין מיטמא לה, מוכת עץ מיטמא לה, בוגרת מיטמא לה בפ' הבא על יבמתו ביבמות [ס'.].
<h2>דף כא:</h2>
היה מת בעיר שהאבל בה, יום ראשון ושיני לא יצא עמהן, יום שלישי יוצא עמהן, ועומד בשורה להתנחם אבל לא מנחם אחרים. אבל כל שבעה ימים אסור במלאכה הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמותיו. וכשם שהוא אסור כך אחרים אסורין לעשות לו, ואם הוא מלאכה האובדת עושין לו. ואם קבלנין הן עושין לו בביתם אפילו אינו אובדת.
ואבל כל ג' ימים אסור בעשיית מלאכה, אפילו עני המתפרנס מצדקה. מג' ועד ז' עושה בצינעה בתוך ביתו. והאשה טווה בתוך ביתה. וג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום ליחיד, אבל לרבים מצי אמר לכו לשלום משום כבוד רבים. ומג' ועד ז' מצי משיב ואינו שואל, מכאן ואילך משיב ושואל. וכל שלשים אין שואלין בשלומו שהרי אינו בשלום, אבל הוא שואל בשלום אחרים שהרי שרויין בשלום. והא דקתני משיב, לשואלין שאין יודעין שהוא אבל. והני מילי לה' מתים אבל על אביו ואמו אין שואלין בשלומו עד אחר שנים עשר חדש. גירסת ירושלמי, שואלין בשלום אבל בשבת במקום שנהגו אפילו בתוך ז', דאין אבל בשבת, ובמקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין.
ואחד מן האבלים שלא היה בבית ובא אפילו ביום השביעי ממקום קרוב שהוא עשרה פרסי מהלך יום אחד, מונה עם אותם שבבית אם בא בהשכמה קודם שהתפללו שלא עמדו עדיין מנחמים מאצלם, וישב עמהן רק אותה שעה וישלים עמהם. אבל אם עמדו מנחמים מאצלם שהתפללו כבר וכלה אבילותם, מקצת יום שבעה ככל שבעה, ומונה שבעה לעצמו. וכל זה פירשתי למעלה פירוש מבואר במעשה שנרצח יהודי ונשלך בנהר [בסי' ק"ח].
<h2>דף כב:</h2>
על כל המתים קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים כולן לובש עשר מלבושין ואינו קורע אלא עליון, ועל אביו ועל אמו קורע את כולן. על כל המתים קורע בכלי, ועל אביו ועל אמו ביד. וכל קרע שאינו מבדיל קמי שפה, לאו קרע הוא. על כל המתים קורע מבפנים, ועל אביו ואמו מבחוץ. וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע [כ"ד.]. על כל המתים מדחה המיטה, פירוש לקוברו מהר והרי זה משובח, ועל אביו ועל אמו מגונה, ואם הוא ערב שבת או עיו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מיטתו, הרי זה משובח, דלכבודו הוא עושה. על כל המתים רצה חולץ, פירוש חלוצי כתף, רצה מניח, על אביו ואמו חולץ כתיפו. ענין אחר, חולץ, הולך יחף, חולץ מנעליו והולך אחריהם. ושמעתי שכשמתה אשתו של רבינו רבי יצחק ברבי יהודה ציוה לבנו ר' יהודה לילך יחף אחריה לבית הקברות. על כל המתים רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ואמו ממעט, פי' ממעט לילך בסחורה עד ל' יום. על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום, על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' יום, לאביו ולאמו לאחר י"ב חדש, אבל לברכת אירוסין ונישואין אחר שלשים יום. ואשה קורעת את התחתון, ומחזירתו לאחריה, וחוזרת וקורעת את העליון. על כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל', ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה.
<h2>דף כג.</h2>
מי שמתה אשתו, לא ישא עד שלשים יום. ואם הניחה לו בנים קטנים נושא מיד, ולא יבא עליה עד לאחר שלשים. ואם אין לו בנים נושא לאלתר ולא יבטל מפריה ורביה.
על כל המתים אסור בגיהוץ עד שלשים יום, על אביו ועל אמו עד י"ב חדש. ואיזו גיהוץ כלי צמר ופשתן המגוהצין ואפילו לבנים.
<h2>דף כג:</h2>
כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו, אין לו חבר אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, ואם אינו יכול לעשות מחיצה הופך פניו לכותל ואוכל, ואינו מיסב ואינו אוכל כל צרכו ואינו שותה כל צרכו ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואין מזמנין עליו ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שבירכו אין (עונין) [עונה] אחריהם אמן. בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו ואוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם בירך עונין אחריו אמן. אמר רבן שמעון בן גמליאל הואיל והתרתה לו את כל אלה חייב בשאר מצות של תורה, אם חיי שעה היתרתה לו חיי העולם הבא לא כ"ש. אמר ר' יהושע [בן לוי] הלכה כרשב"ג. מכאן אני רואה דמה שנוהג האונן לישב במנחה בשבת בפני בית הכנסת ואינו נכנס בכנסת, שאינו מנהג, דכיון דחייב במצות צריך ליכנס. ואני שמעתי מפי הזקנים שלא היו נוהגין כן במגנצא לפני הגזירה.
<h2>דף כד.</h2>
תניא כל שלשים יום יוצא בחיק ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבילות ואין אביו מתאבל עליו. ויום ל' כלפני ל'. אחר ל' יום יוצא בדלוסקמא הניטלת באגפיים ועומדים עליו בשורה ומברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואביו נוהג עליו דין שבעה ושלשים. ואין יוצא במיטה עד שיהא ניכר לרבים.
<h2>דף כד:</h2>
והיכא דקברו יום אחד או שעה אחת לפני חג המצות, אותה שעה חשיבה כשבעה ימים, וחג המצות שמנה ימים הרי ט"ו ימים, ומשלים אחר הרגל ט"ו הרי שלשים. וכן עצרת חג שבועות אע"פ שאינו אלא ב' ימים (חשבון) [חשבינן] כז' ימים דאיתקש לחג המצות ולחג הסוכות ומשלים עליהן. ושעה אחת לפני חג הסוכות חשוב שבעה, וסוכות שבעה, ושמיני עצרת שבעה הרי כ"א, ומשלים עליהן. וכן שעה אחת לפני ראש השנה ויום הכיפורים ור"ה ויוהכ"פ הרי י"ד ומשלים, דר"ה ויוהכ"פ כרגל כרבן גמליאל. מיהו היכא דקברו ערב ר"ה, כי אתי יוהכ"פ מבטל גזירת שלשים לגמרי, דהא איכא יותר משמנה ימים מן יום קבורה, אבל ערב יוהכ"פ, כי אתי חג הסוכות לא מבטל ליה, דהא ליכא שמנה ימים מיום קבורה. ואם קברו בתוך הרגל מונה שלשים יום מיום קבורה.
מעשה אירע ברינשפורק, שבחור מפרגא, היה שם, ומת לו מת בפרגא למחרת יום הכיפורים, ולא שמע עד ה' ימים למרחשון, והורה הרב רבי יצחק ופטרו לגמרי בין מז' בין מל'. וראייתו מיהא דאמרינן במועד קטן [כ"ד:] ערב ראש השנה ויום הכיפורים הרי כאן י"ד, ומנה לו (ה') [ד'] ימים שבין יוה"כ לסוכות וסוכות שבעה ימים ועצרת י"ד ואילו ה' של מרחשון, הרי עושה שמועה רחוקה. ואומר [אני] כי שגגת (תלמיד) [תלמוד] שגה הרב, (ומיניה) [ומניה] לא מנינן יום אחד של מועד לחשבון ז' אלא (דחל) [בחל] אבילות קודם הרגל כדאמר ערב ראש השנה הרי כאן י"ד, אבל אם לא שמע עד לאחר ראש השנה לא חשבינן ראש השנה בז'. ועוד דאמרינן [כ':] שמע שמועה בשבת ולמחר נעשה שמועה רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד, וכן שמע שמועה ברגל ולאחר הרגל נעשית לו רחוקה אין נוהג אלא יום אחד, ורגל דומיא דשבת מה שבת אינו נחשב אלא יום אחד אף רגל דלפני שמועה אינו נחשב אלא יום אחד, כי שמועה כיום קבורה מה יום קבורה חל עליו גזירת שבעה ושלשים אף יום שמועה. ותו לא מידי.
<h2>דף כה.</h2>
וחכם שמת הכל קרוביו וחייבין לקרוע ולחלוץ עליו, וכיון שהחזיר פניו מן המת מיד שולל. וכל העומד על המת חייב לקרוע. וארון העובר ממקום למקום, אם שלדו קיים עומדין עליו בשורה ואומר[ים] ברכת אבלים ותנחומי אבילים. [כ"ז:] מת בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים.
<h2>דף כו:</h2>
ותחילת קריעות טפח ותוספת כל שהוא. אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה.
וחולה שמת לו מת, אין מודיעין לו, שמא תטרוף דעתו עליו, ומשתקין את הנשים מלפניו, ואין מקריעין לו. ומקריעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו וחמותו מפני כבוד אשתו.
<h2>דף כז.</h2>
ישן על גבי קרקע לא יצא, שלא קיים כפיית המיטה אלא כשכופה תחתיה למעלה וישן על תחתונה.
<h2>דף כז:</h2>
ויום ראשון אין אבל אוכל משלו, ומצוה על אחרים להברותו.
